My Decision To Draft

Daniela

San Francisco, USA

תותחנים March 20201

אני אוהבת את הרעיון של ״צבא העם״ ומדינת ישראל.  גדלתי בקליפורניה, אבל כל דבר בבית הזכיר לנו את ישראל. שני ההורים שלי עברו לארץ מאוקראינה ומכירים טוב את התשוקה להיות במדינה של היהודים. אבא תמיד היה מספר כל מיני סיפורים על האנטישמיות והפחד של להיות יהודי במקום כמו אוקראינה. האהבה שלהם למדינה הזאת הייתה כל כך חזקה שהם עשו את הבחירה שלהם לגדל אותי והאחים שלי באותו קו מחשבה. 

אבל למה לעבור לאמריקה אם אתם כל כך אוהבים את ישראל? לאבא שלי תמיד הייתה תשובה טובה: ״כסף״. סבבה, הבנתי. ובכל פעם שאנחנו טסים לארץ לבקר את המשפחה כל קיץ ואני רואה את אבא בוכה בשדה התעופה, שאלות נוספות כמו “למה אנחנו לא יכולים פשוט להישאר פה?” עולות לי בראש. ושוב, אותה תשובה…״כסף״. 

היינו פה בזמן מבצע צוק איתן ב-2014 וזו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי דבר כמו ״מלחמה״. זה לא סוד מה שקורה בין ישראל ועזה, אבל מעולם לא דמיינתי את עצמי במלחמה ופספסתי חודשיים בלימודים בגלל זה. במקום לברוח, הרצון שלי להישאר ולהראות שישראל תנצח רק גברה. 

מאז, ידעתי שאני חייבת להתגייס. אבל לא רק להתגייס, ידעתי גם שאני חייבת להיות לוחמת. אף פעם לא הייתי בטוחה בשום דבר בחיים שלי אבל בזה כן. התחלתי לדבר על התוכניות שלי עם בני הדודים שלי והם פשוט אמרו כמה טיפשה אני אהיה אם אזרוק את החיים הטובים שיש באמריקה בשביל משהו כמו ישראל, ובמיוחד כמו הצבא. אבל בני הדודים שלי היו אלה שהיוו לי השראה. אחד שירת בסיירת צנחנים, ועוד אחד בהנדסה קרבית.  הם עשו הכל בשביל ישראל והמחשבה שיום אחד גם אני אוכל להתגייס ולתרום למדינה, גרמה לכך שלא היה לי אכפת מדעתם. 

כמה שנים עברו והדיבור הזה התחיל להיות רציני. הגיע הסוף של יב’ ואמרתי לאבא ״טוב, בואו לקנות כרטיסים״. זה היה כל כך פשוט ואפילו לא חשבתי על זה. 

בספטמבר התחילה המכינה והחיים התחילו להיות יותר קשים. הלב שלי היה בארץ אבל הראש חשב על הבית ועל המשפחה בקליפורניה בלי הפסקה. הרצון להתגייס החל להצטמצם ככל שחלף הזמן ומשם בא הפחד. הפחד של ״שיט, מה אני אעשה עכשיו?״.  

זו בכלל לא החלטה קלה. למדתי שיש הבדל בין לרצות משהו כל כך הרבה ושזה באמת יקרה. חצי מאנשים שדיברתי איתם אמרו את אותו הדבר שבני דודים שלי אמרו והחצי השני אמרו כמה אומץ יש בי לעשות דבר כזה. לא ידעתי למי להקשיב. התבלבל לי המוח שבוע אחרי שבוע ובמיוחד כשהסמינרים של גרעין צבר התחילו. באמת איבדתי את עצמי בגלל זה. חלמתי להיות בצבא אבל עכשיו זה מפחיד אותי. 

הכל השתנה כשהקורונה השתלטה על העולם. כל העם היה כאן אחד בשביל השני. זה באמת היה הדבר הכי יפה שראיתי בחיי. בוקר אחד התעוררנו למכוניות שנסעו ברחוב ונגנו מוזיקה בקול רם מאוד. כל השכנים יצאו מהבתים שלהם וכולם חייכו ורקדו. אבא מיד התחיל לבכות וממש אז התשובה הגיעה אלי. 

אין שום מדינה אחרת בעולם ליהודים, באמת אין מדינה אחרת. כל אזרח חייב להתגייס ואם אני אוהבת את המדינה הזו כל כך, למה לא כדאי לי להתגייס? אם חשוב לי לדעת שהנכדות שלי יוכלו לגדול בארץ היפה הזו יום אחד, למה לא כדאי לי להתגייס? אם אני רוצה לראות את האנשים המדהימים האלה גדלים וממשיכים לחיות בחופשיות, למה לא כדאי לי להתגייס? באמת אני שואלת, למה לא כדאי לי???

אני יודעת שהשירות לא יהיה פשוט. אני ארצה לוותר ואולי אפילו אתחרט. תמיד יהיה את הפחד הזה, בכל החלטה. זה כל היופי בחיים, שיש מלא אופציות ואפשרויות לעשות מה שבא לנו. ובסופו של דבר, בשבילי, להתגייס ללוחמה זה זכות אחת וגדולה שפשוט אי אפשר לתאר במילים.